החלטה בתיק בש"א 151/08

הרקע לבקשה וטענות הצדדים

1.      בפני בקשה של המבקש לסילוק על הסף של הודעת הערעור שהגישה המשיבה בטענה כי הודעת הערעור הוגשה לאחר שחלף המועד להגשתה.

2.      לטענת המבקש, פסק דינו של בית הדין קמא ניתן ביום 7.1.08 והומצא בפקסימילה לב"כ המשיבה ע"י ב"כ המבקשת כבר ביום 9.1.08, בצירוף מכתב דרישה. לפיכך, המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום ראשון, ה- 10.2.08 (בשים לב לכך שהמועד האחרון היה ביום שישי). אף על פי כן, הערעור הוגש רק ביום 13.2.08 ולכן באיחור.

מוסיף המבקש וטוען בבקשתו שהוגשה ביום 17.2.08 כי ביום 10.2.08, שלושה ימים לפני מועד הגשת הערעור, פנתה ב"כ המשיבה לב"כ המבקש בבקשה לקבל את הסכמתו להארכת המועד להגשת הערעור. ב"כ המבקש השיב בשלילה, וב"כ המשיבה ענתה כי תעתור לבית הדין בבקשה להארכת המועד.

3.      ביום 24.2.08 הוגשה תשובת המשיבה. בתשובתה טענה כי פסק הדין הומצא לה ע"י בית הדין רק ביום 14.1.08, ולפי מועד זה המועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 13.2.08. בהתייחס למועד הגשת הערעור נטען כי המועד בו רואים את המצאת פסק הדין למשיבה הוא מועד המצאתו כדין של פסק הדין. לטענת המשיבה, מה שנשלח אליה בפקס ע"י ב"כ המבקש הוא תדפיס ממאגר 'נבו', לא חתום ע"י בית הדין ולכן אינו יכול להחשב כהמצאה כדין.

ב"כ המשיבה מבהירה כי להחלטה על הגשת הערעור נדרשו גורמים שונים במשיבה, ולפיכך רק בימים 9 - 10 לחודש 2/08 התקבלה ההחלטה לעשות כן. מאחר וב"כ המשיבה היתה עסוקה בכתיבת סיכומים בתיק אחר היא ביקשה מחברה - ב"כ המבקש, את הארכת המועד.

לבסוף, נטען כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב שכן עצם הידיעה על הכוונה לערער מהווה טעם להארכת המועד להגשת הערעור. לפיכך, ביקשה המשיבה לדחות את הבקשה ולחלופין ומטעמי זהירות מבוקש להאריך את המועד להגשת הערעור.

4.      ביום 26.2.08 הגיב המבקש לתשובת המשיבה. לטענתו, יש לראות את יום 9.1.08 - מועד ההמצאה בפקסימיליה, כמועד הקובע למנין המועד להגשת הערעור. שכן, לא נטען כי יש שוני כלשהו בין פסק דינו של בית הדין בנוסח שפורסם באתר נבו לבין הנוסח המאושר. לענין הבקשה להארכת המועד נטען כי לא הוכח קיומו של טעם מיוחד שכן, טענת המשיבה כאילו ידע על הכוונה לערער אינה נכונה, משרק בימים 9 - 10 לחודש 2/08 הוחלט להגיש ערעור. עוד נטען כי שיחת הטלפון בו התבקשה ההסכמה להארכת המועד נעשתה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור, ולכן אין לראות בה טעם מיוחד להארכתו.

מאימתי ימנה המועד להגשת הערעור?

5.      הבקשה שבפני שבה ומעוררת את המתח בין 'כלל ההמצאה' לבין 'כלל הידיעה'. לשון אחר, "השאלה היא, אם את מניין הימים להגשת הערעור יש למנות מעת ההמצאה כדין או שמא מעת ידיעת בעל הדין" .

6.      הרקע למתח זה וההתפתחות ההיסטורית של המתח נפרסה ע"י רשם בית המשפט העליון, כבוד השופט מרזל, בענין זמיר, ואין לי צורך לחזור על הדברים. בתמצית אציין כי בעבר, נקודת המוצא היתה כי מנין הימים לנקיטה בהליך משפטי נמנה לפי 'כלל ההמצאה', זאת נוכח הוראת התקנות הבאות הרלוונטיות לבית הדין לעבודה: הראשונה - תקנות 73 - 75 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - תקסד"ע), אשר קובעות כי המועד להגשת הליך ערעורי נמנה מיום שימוע ההחלטה או מהיום שבו הומצאה לבעל הדין אותה החלטה. השניה - תקנה 476 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקסד"א), החלה בבית הדין לעבודה מכח תקנה 129 לתקסד"ע, אשר קובעת כי "המצאתו של כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטתו של עותק או העתק הימנו, לפי הענין, חתומים כדין, והוא כשאין הוראה אחרת בתקנות אלה"(הדגשה הוספה - א.א.). ברבות הימים, חלה שחיקה בכלל זאת נוכח השימוש ההולך וגובר בעקרון תום הלב שהוא עקרון על במשפט, החל גם על סדרי הדיון - הן כלפי בעל הדין שכנגד והן כלפי המערכת המשפטית והציבור, ועל כך אין צורך שארחיב את הדיבור. וכן נוכח תקנה 128 לתקסד"ע (במקרה של בית הדין לעבודה) שענינה "אי קיום התקנות" ואשר קובעת כי "אי קיום תקנות אלה, או כל נוהג הקיים אותה שעה, אינו פוסל שום הליך, אלא אם כן הורה כך בית הדין; אך מותר לבטל הליך, כולו או מקצתו, כהליך שאינו כראוי, או לתקנו או לנהוג בו בדרך אחרת, כפי שיראה לבית הדין; והוא הדין לגבי הרשם בהליכים שלפניו". בהקשר זה אציין כי השימוש ההולך וגובר בעקרון תום הלב הדיוני אף הביא לאחרונה לדחיית הליך ערעורי שננקט בתוך המועד הקבוע לכך, בין היתר, משנמצא שבעל הדין פתח בהליך הערעורי בתום התקופה להגשתו באופן שעלה כדי שיהוי חסר תום לב .

7.      נוכח המתח הזה עומדים בעלי הדין כאן ואוחזים כל אחד לפי צרכיו: האחד ב'כלל הידיעה' והאחר ב'כלל ההמצאה', והשאלה היא מהו הכלל אותו יש להחיל על המקרה שבפני. בענין זמיר מגיע כבוד הרשם מרזל למסקנה כי:

"......... בשאלה שלפני קיימות שתי גישות: האחת המכונה "גישת ההמצאה", ועיקרה שימת הדגש על קיומה של המצאה כדין כתנאי לתחילת מניין הימים להגשת ערעור או רשות ערעור; האחרת המכונה "גישת הידיעה", המסתפקת בידיעת בעל דין - ובלבד שמדובר בידיעה מלאה וברורה - כמאפשרת את תחילת מניין הימים."

ובהמשך, אף גורס כבוד הרשם מרזל כי:

"..... במספר החלטות ופסקי דין הובהר כי למעשה אין המדובר בשתי גישות העומדות האחת כנגד רעותה - המצאה מזה וידיעה מזה - אלא בגישה אחת המבוססת על איזון בין דרישת התקנות להמצאה, להתחשבות  מסוימת בידיעה, לרוב על דרך של השתק בעל הדין הטוען לפגם בהמצאה שעה שידע על פסק הדין."

ולבסוף - לאחר ניתוח של תכלית ההמצאה וההצדקות לסטיה מכלל זה, מסכם כבוד הרשם מרזל את עמדתו התומכת בגישה המצמצמת כך:

"הכלל הוא, אפוא, לדידי, זה המתמקד בהמצאה כדין ולא בידיעה. עם זאת, קיים חריג לכלל זה. יתכנו מצבים מיוחדים בהם ידיעת בעל דין תביא לתחילת מניין הימים, הגם שלא היתה המצאה כדין אותה העת. המדובר באותם מצבים מיוחדים בהם תחולנה דוקטרינות שמחוץ לדיני ההמצאה שבתקנות באופן שהתוצאה בכל הקשור למניין הימים, תשתנה..... במקרים מיוחדים בהם מתקיים "דבר מה נוסף", המצדיק סטיה מן האיזון שערך מחוקק המשנה בתוך דיני ההמצאה שבתקנות, תוך נכונות להתבסס על ידיעת בעל הדין כמתחילה את מניין הימים. טיבו של "דבר מה נוסף" זה יכול להשתנות ממקרה למקרה אולם נראה כאמור כי המשותף למקרים אלו הוא התנהגות לא ראויה של בעל הדין הטוען לפגם בהמצאה, העולה כדי השתק או חוסר תום לב. "הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק" (השופט א' רובינשטיין ברע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 4.11.04)). מועד הידיעה יחשב במצבים חריגים אלו כמועד הרלבנטי למניין הימים, ובלבד שמדובר בידיעה מלאה וברורה של פסק הדין או ההחלטה נשוא ההליך ..." (הדגשות הוספו - א.א.)

8.      עם עמדתו של כבוד הרשם מרזל, מסכימה גם כבוד השופטת פרוקצ'יה בהחלטה שניתנה לאחרונה בענין קלינגר בקובעה כי:

"כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק........ ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני."